כשהאהבה הופכת לטיפול: האתגרים של בת זוג כמטפלת

רבים מאיתנו מדמיינים את שנות הזהב כשנים של נחת, זמן ליהנות יחד מהמשפחה, מהתחביבים ומהחיים עצמם. אך עבור נשים רבות, המציאות נראית אחרת. כשהבעל חולה במחלה כרונית, סיעודית או מתקדמת, בת הזוג מוצאת את עצמה לא רק כשותפה לחיים, אלא גם כמטפלת ראשית – תפקיד מורכב, תובעני ולעיתים מתיש.

האישה שהפכה למטפלת – בלי שבחרה בכך

מעבר הדרגתי, או לעיתים פתאומי, מתפקיד האישה האוהבת לתפקיד המטפלת הוא שינוי מטלטל. אישה שעד לפני רגע חלקה עם בעלה חיים של שוויון יחסי מוצאת את עצמה אחראית על הכל – הטיפולים, התרופות, הקימה בלילה, הרחצה, הפיזיותרפיה, הסידורים מול ביטוח לאומי והרופאים. השיחות הזוגיות שהיו פעם קלילות ואינטימיות, מתחלפות לעיתים בשאלות על מצבו הרפואי, על הכאב ועל מה אפשר לעשות כדי להקל. האישה נדרשת בן רגע לקחת על עצמה עוד תפקידים בבית- תפקידים שהיו באחריות בן זוגה. תוספת האחריות הזו מעמיסה רגשית ומחמירה את תחושת המתח והשחיקה.

בדידות רגשית בתוך הזוגיות

למרות הנוכחות הפיזית של בן הזוג, תחושת הבדידות הרגשית יכולה להיות עצומה. לעיתים נדמה שאין עם מי לחלוק את הקושי – אי אפשר "להפיל" על הבעל את הדאגות, לא נעים לשתף את הילדים בעייפות ובתסכול, וגם החברים לא תמיד מבינים. כשהשיחות עם בן הזוג הופכות להיות ממוקדות בטיפול ובצרכים הפיזיים, הצד הרגשי, הזוגי והרומנטי נדחק הצידה. האישה למעשה חווה אובדן- של בן זוגה כפי שהיה, של הזוגיות כפי שהייתה, שלה עצמה ושל החלומות לעתיד. חוויה של אובדן מביאה איתה תחושות של אבל, צער, תסכול וכעס. חשוב לזכור שאלה רגשות לגיטימיים לחלוטין!

ומה עם החיים שלי??

תחושת שחיקה ומחסור בזמן לעצמה

תפקיד המטפלת לא נגמר לעולם. גם אם יש מטפלת חיצונית, האחריות עדיין מונחת על כתפיה של בת הזוג. השחיקה היא עצומה – נפשית, פיזית ולעיתים גם כלכלית. לא פעם האישה כבר אינה מוצאת זמן לעצמה – לא למנוחה, לא לתחביבים, לא למפגשים עם חברות, ולעיתים אפילו לא לשינה רצופה בלילה.

קונפליקט בין אהבה לבין תחושת הכעס והתסכול

קשה להודות בכך, אבל רגשות מעורבים כמו תסכול, כעס, ולעיתים גם תחושת אי-צדק, הם טבעיים לחלוטין. "למה זה נפל עליי?", "מה עם החיים שלי?", "אני כבר לא מסוגלת יותר" – מחשבות כאלה עולות, אך מלוות מיד ברגשות אשמה. כי איך אפשר לכעוס על מי שאוהבים, על מי שלא בחר להיות חולה? הדילמה הרגשית הזאת יוצרת עומס נפשי כבד.

אז איך אפשר להקל?

✔ לא להזניח את עצמך – גם אם זה קשה, חשוב למצוא רגעים של מנוחה, לצאת לטיול קצר, לשתות קפה עם חברה, לקרוא ספר או אפילו לנוח בצהריים.

✔ לבקש עזרה – ולא להתבייש בכך – תמיכה של ילדים, חברים, קבוצות תמיכה או אנשי מקצוע יכולה להיות קריטית. את לא חייבת לעשות את הכל לבד.

✔ לשתף ברגשות – לא להדחיק. לדבר עם אנשים שמבינים, עם מטפלת רגשית או במסגרת קבוצת תמיכה יכול לעזור להפחית את תחושת הבדידות.

✔ לשמור על זהות אישית – את לא רק "המטפלת", את עדיין אישה, חברה, אמא, סבתא. מצאי דרכים להיזכר בכך.

להיות בת זוג מטפלת זו שליחות רגשית עמוקה, אבל היא לא חייבת להגיע על חשבון הבריאות האישית שלך. חשוב לדעת שמותר לך לבקש עזרה, שמותר לך להרגיש עייפה, ושמותר לך גם לרצות לחיות את החיים שלך – לצד התמיכה בבעלך, ולא במקומה.

אם את מרגישה שאת זקוקה להכוונה, ליווי או תמיכה – אני כאן עבורך.

---